יצאתי היום לישיבת צוות.

לא הצוות שלי,

אלא צוות העובדות של עסק שאני מלווה.

ללוקיישן הזה "בירושלים בבנייה" (כנראה שרק המשיח יגרום לירושלים להיות "הבנוייה")

אני מלכתחילה לא מאתגרת את כישורי הניווט שלי ולוקחת מונית.

אף פעם אין לי מושג למה,

אבל גם הפעם הנהג טורח לעדכן אותי באסטרטגיית הנסיעה שלו ומה המסלול  שהוא מתכנן לי,

זה לא ממש מעניין אותי

ואני עונה לו בחיוך מנומס

שלקחתי מונית,

לא כדי לנווט  או להיות מדריכת טיולים, אלא לשבת מאחור

 ושיקחו אותי הכי מהר והכי בשקט ליעד.

לשמחתי,

הוא מבין את הרמז ומדבר לעצמו תובנות בלי לשתף אותי,

הנסיעה עוברת בשקט ב"ה

ואני יכולה לארגן את המחשבות והרשימות שלי לקראת המפגש.

כל פעם שאני פוגשת צוות

לא משנה כמה אנשים הוא כולל

2 או 400

אני מאתגרת את הצוות בשאלה:

מיהם 2 העובדים הכי חשובים בעסק?

(נו,  מי הם? אני מאתגרת גם אתכן:)

העובד הטוב ביותר והעובד הגרוע ביותר.

יש להם את ההשפעה הכי חזקה על הצוות כי אחד מהם הוא זה שקובע את הרמה של כולם,

הטוב ביותר מושך את כולם חזק למעלה

הגרוע ביותר מושך את כולם למטה.

מי המנצח?

אתן בטח תוהות לעצמכן

למה אני מספרת לכם על זה

במדור כל כך ידידותי למשתמש?

כי במחשבה נוספת,

 לכל אחת מאיתנו יש צוות עובדים צמוד.

צוות אישי שמשפיע עליה ישירות

צוות שכולל המון עובדים

טובים יותר או ממש גרועים.

*וגם בצוות שלך 2 מהם משפיעים עלייך ועל מי שאת יותר מכל.*

רגע,

לפני שאת מחייכת בביטול

איזה עובדים בראש שלה?

אם היו לי גמדים כאלה החיים

שלי היו תותים והבית שלי היה הדמייה לקטלוג.

אני מדברת על המחשבות שלך

אלה שעובדות אצלך בראש

מנהלות אותך ואת סדר היום שלך

מספרות לך מה את יכולה

או מה את לא יכולה

מספרות לך מי את ולמה את מסוגלת או שלא …

נ.ב.

טוב, הגעתי ליעד.

החלק הטוב במונית הוא שיש מי שמעדכן אותי ומזכיר לי שאני צריכה לרדת.