נראה לי ש50 אחוז משלוות הנפש שלי זה כי אני לא נוהגת.
הבוקר הייתי צריכה להגיע ל2 מקומות בנידחי נידחים.
מה זה נידחי נידחים?
נידחים רגילים אלו יעדים שאין להם רכבת קלה או קשה.
נידחי נידחים אלו מקומות שהתחבורה הציבורית
דורשת מהלך אסטרטגי המורכב מכמה שלבים שתלויים זה בזה.
אממה, גיליתי את זה בבוקר.
כי כשתכננתי את הנסיעה בערב גוגל מאפס שיתף אותי שזה קלי קלותה.
אז הכרזתי בביטחון לבני הבית שאין לי בעיה להגיע לפגישה בבית שמש. יש אוטובוס ישיר.
הבן שלי היה אמור לאסוף אותי משם ליעד השני בראש העין להעביר תוכנית לצוות המשפחתי.
(תוכנית שווה אם אתם בקטע של אירוע לצוות עסקי או משפחתי – פרטים אצלי.)
עוד אממה.
בבוקר אני מקבלת הודעה עם הוראות הגעה שעות כמו משימה בחדר בריחה.
בירור קצר מעלה שעם כל הכבוד לתחב"צ,
גם לה יש גבולות.
כמאמינה גדולה בגישת "מה' מצעדי גברת",
אני מניחה את הבעיה מול הבן והבעל,
ונותנת להם להתחרות ביניהם מי יזכה לשנות תוכניות ולהיות הנהג הפרטי שלי.
הבן זכה.
כמובן שכל אירוע דרכים כזה מעלה שוב ושוב את השאלה:
"תהילה, למה את לא נוהגת? תוציאי כבר רישיון."
אני לא רוצה.
ומחשבה שמתחזקת בי תוך כדי כתיבה
שוואלה, לפחות 50 אחוז משלוות הנפש שלי זה שאני לא נוהגת.
הקונספט הזה של נהיגה לא נוח ולא משתלם *לי* בשום צורה.
בפעם האחרונה שרציתי לשבת עם הבן שלי לארוחת בוקר במסעדה כי הייתה לנו שעת בוקר פנויה,
ויתרנו עליה כי לא הייתה חניה קרובה.
והרעיון של לקחת רכב,
למצוא חניה ועוד לשלם עליה,
ואז לצעוד 10 דקות פלוס ברגל,
לא שווה שום קפה ומאפה,
וגם לא סלט ירוק מרענן עם נגיעות פרמז'ן וג'עלה בצד.
כשרציתי לעשות איתו קניות בעיר,
הוא כל כך שמח להציע לי טרמפ למרכז העיר.
חנינו בחניון מרכזי ומסודר,
ומסתבר שצריך לעלות ארבע קומות ברגל.
גיליתי את זה רק אחרי שהתמקמנו.
אז לקחתי נשימה עמוקה והתנחמתי ב"טוב, יאללה, קצת ספורט מעולם לא הזיק."
מסתבר שאת המחשבה החיובית הזו היקום לקח ברצינות יתרה.
ובסיומן של ארבע הקומות המאוחדות,
במקום רחוב יפו הירושלמי במלוא תפארתו
הגענו לאתר בנייה שדרש מאיתנו לעבור מסלול מכשולים סטייל נינג'ה ישראל.
אל תגלו לבעלים,
אבל זו שיטה מעולה להוציא את החשק מקניות,
שום רכישה לא שווה את ההשקעה הזו.
אז חזרנו הביתה.
עם הרכבת זה לא היה קורה.
וכרגיל,
אירועים כאלה אחרי שהם מסיימים לעצבן אותי,
הם גורמים לי לחשוב עוד קצת.
כמו על זה שאנחנו מנסות "לנהוג" בחיים של עצמנו כדי להרגיש בשליטה,
אבל רק מתישות את עצמנו בחיפוש אחריה.
כשיש בחיים שלנו יותר מדי משימות שמצריכות מאמץ מופרז בשביל תמורה עלובה,
ובלי לשים לב השגרה שלנו הופכת למשימת חדר בריחה בלתי נגמרת.
בשבילי,
שגרה וחופש הם לא הפכים.
אני צריכה חופש בשגרה ושגרה בחופשה
חופש זה לא איבוד גבולות שחרור חסר אחריות או תחנת המתנה של החיים
ושגרה היא לא רק משימות גבולות ושעמום יומיומי שחזור על עצמו.
חופש לא מתחיל כשנגמרת השגרה.
אלא כשאני בונה אותה בלי הצורך לברוח ממנה.
כשאני מוותרת על ההגה, ועל הצורך בשליטה שמעניקה חופש מזוייף
אני נותנת לעצמי זמן נוסף להסתכל מהחלון,
לקרוא, לשמוע או פשוט להרפות ורק לחשוב.
האיזון נמצא במקום שבו אנחנו לא רק עסוקות ב"איך לעבור את החופש",
אלא ב"איך לעשות את החופש"
כי בסופו של דבר, החיים שלנו לא קורים בחופשות.
הם קורים בימי ראשון, בשלישי בבוקר ובחמישי אחר הצהריים.
אם אני מחכה כל השנה לחופשה,
או להפך כבר מתגעגעת לשגרה באמצע החופשה,
אולי הבעיה היא לא החופשות אלא השגרה שבנינו לעצמנו?
איכות החיים שלנו נקבעת הרבה פחות לפי מספר ימי החופשה,
והרבה יותר לפי כמה טוב לנו לחיות את הימים הרגילים.
עם השנים הבנתי שלא כל מה שנותן תחושת חופש לאחרים,
נותן חופש גם לי.
יש אנשים שנהיגה מעניקה להם עצמאות.
לי היא מוסיפה עומס שאני לא רוצה בחיים שלי.
אז בחרתי לוותר על ההגה ולהרוויח את הדרך.
כי לא כל דבר שאפשר לעשות לבד, שווה לעשות לבד.
לא כל חינם באמת משתלם,
ולא חייבים להחזיק בהגה כדי להנהיג את הדרך.