מכירים את השאלה הידועה בראיונות עבודה:
מה התכונה השלילית שלך?
המומחים למינהם לימדו את כולנו לענות את התשובה הכה מקורית ומתוחכמת
"פרפקציוניזם…" אמנם אני בעלת עסק משלי
אבל אני בכל זאת מחכה שמישהו ישאל אותי את השאלה הזו ואני אפול עליו עם התכונה ה"שלילית" שלי.
"התמצאות בדרכים" ובמיוחד בתל אביב.
זה לא סוד שאני ותל אביב לא ממש ידידותיות זו לזו
היא לא נחמדה אלי ואלי לא אוהבת אותה
(או להפך…)
מבחינתי זו עיר שהדבר היחיד שטוב בה זו הדרך החוצה…
אממה,
נראה אתכן מנסות לצאת מתל אביב בטח למאותגרת דרכים כמוני
אני מתחילה בללבוש חיוך מנומס
כדי לפנות לאיזה הולך דרכים או רוכב אופניים
בתקווה שיכוון אותי לדרך הנכונה
בד"כ אני נתקלת במבט אטום ובוהה
ואם מישהו כבר עונה,
אין לו מושג והוא לא מחזיר בתשובה,
ומוציא ממני את החשק לזכות אותו בעזרה לזולת, בטח כשאני הזולת.
אז אני מתקדמת לתוכנית ב' ומהמרת את דרכי החוצה
וכל פעם מחדש מפספסת את העצה הידידותית של חברותיי
תהילה,
אם את חושבת שאת צריכה ללכת ימינה – תשמילי,
אם נראה לך שקדימה עדיף שתחזרי אחורה.
אני צועדת בביטחון עד שמגיעה לצומת, רמזור, או מעבר חצייה
פה זה כבר מאמץ יתר מבחינתי בהימור דרכים
ואני בוחנת את אופציה ג'
מונית,
תכלס, אחלה אופציה במיוחד כשאני דווקא טובה במוניות
כי אני לא צריכה לספר להן איפה אני
הן יודעות את זה לבד ואפילו טוב יותר ממני.
הרעיון של המונית מתחיל טוב עם המתנה של 7 דקות למונית
לא מעט אבל נסבל.
אממה,
אחרי 5 דקות אני מגלה שזמן ההמתנה עדכן את עצמו ועלה מעלה מעלה במעלות הזמן לכיוון ה17 דקות,
טיפס ל-24 דקות ובזמן שיא הגיע אפילו ל47 דקות!!!
זה כבר גדול עלי ועכשיו אני מרגישה אבודה בכלא הענק בעולם.
אז אני מתקשרת לאורית,
הצדיקה שמכירה את נפש חברתה שפעם עוד טרחה להשתתף בצערי
ולנסות לעזור לי למצוא את דרכי בעולם הדרכים,
עכשיו היא רק צוחקת מלשמוע את ההלו המתוסכל והשצף קצף שמגיע אחריו.
השצף קצף כולל את כל מה שאני חושבת על תל אביב ופרבריה, העיר של כל אזרחיה.
היא באמת מנסה לעזור אבל זה גדול גם עליה
והיא בעיקר משמשת ככלי קיבול לתסכול שלי
שמצחיק אותה הרבה ומשחרר אותי קצת
אבל אני עדיין תקועה בפקק החיים של תל אביב.
ואז אני עוברת לסיכוי האחרון,
מתקשרת לזה שהתחייב לקחת עלי אחריות ולדאוג לי באש ובמים בתל אביב ובירושלים
יש לו חוש טבעי לזהות את סיבת הטלפון ועוד לפני ההלו שלי הוא מקדים בקריאה:
כן, גברת תהילה
מה את צריכה עכשיו?
עד חצי המלכות ותעש…
רק תזכרי,
שכל מה שתבקשי נמצא בחצי השני.
הוא מצחיק אותי.
כי אחרי 26 שנה שנינו יודעים שא. אין לו ברירה הוא האישלי
ואם הוא לא לי – מי לי?
ושנית,
ככל שה-לא שלו יותר גדול הכן יותר בטוח.
אני לא יודעת איפה אני ולא איך לצאת מכאן
אני מתלוננת כמו ילדה בת 3
האישלי בעל ניסיון, הוא כבר לא מאתגר את ההתמצאות בדרכים שלי
אלא מנסה לעשות בהן סימנים:
מה את רואה מימין? בנין עגול
וממול? כביש
ומשמאל? תחנה
הוא מתוסכל מנקודות הציון חסרות הערך וההנגשה,
שלא מקדמות אף לא אחד מאיתנו,
הוא נקרע בין התסכול המתבקשת
לרצון לצחוק עלי עד דמעות אז הוא שותק לי בקו.
כי לו אין מושג מאיפה להתחיל,
ואני שותקת כי נגמרו לי המילים.
ואיכשהו,
בתוך השקט הזה אני נרגעת
ומוצאת את עצמי מגיעה ליעד או חותכת הביתה:)
נ.ב.
בני ברק במקום ה-2.