כבר שנים שאני והדרכים במערכת יחסים מורכבת
אני אוהבת דרכים, יש להן הרבה משמעויות
הן תמיד מספרות סיפור של התקדמות, התפתחות או הגעה ליעד רצוי
כי הן מביאות אותנו למקומות חדשים בעולם או בחיים
ובסוף, מחזירות אותנו הביתה.
רק שבדרכים יש כל כך הרבה רגעים של החיים
רגעים טובים מיוחדים ומרגשים
רגעים של תסכולים ,עיכובים, פקקים ואיחורים
רגעים של ניצול זמן מקסימלי שהופך דקה אחת לשתיים
ורגעים של בזבוז זמן שעוד יתבעו אותנו עליו משמיים.
אחרי עשרות שנים של תהילה בדרכים
למדתי לשכלל את הרגעים האלה
להסתכל להם בעיניים, להתבונן בערך המוסף
להשתעשע מהמעצבן כבר כאן ועכשיו
להתגלגל מצחוק גם שככל העולם על גלגלים.
זיכרון הדרכים הראשון שלי כשאני ילדה בגן אולי אפילו בכיתה א'
אני הולכת לחפש את אמא בהונלולו
כי כששאלתי אותה כל יום מחדש: אמא, לאן את הולכת?
היא אמרה לעבודה
ואיפה העבודה?
בהונלולו…
אז הלכתי לחפש את הונולולו כדי למצוא את אמא.
פעם אחת בדרך להונלולו עברתי את הכביש הראשי
היום אני מבינה שזה כביש קטן ליד הבית הישן
אבל פעם כשהייתי קטנה זה היה כביש גדול וענק שהרגיש לי כמו נהר הסמבטיון
לא הסתכלתי ימינה ולא שמאלה רק ישר כי אני בדרך לאמא
זה לא היה טוב כי אני זוכרת שעפתי מהכביש
ונהגת היסטרית יצאה מהרכב כולה מבוהלת
והיה רעש והיו דיבורים ואני זוכרת מהאירוע 3 דברים:
את הנעל האדומה שעפה לי מהרגל
נעל שלא אהבתי כי היה קשה לנעול אותה היא הייתה מעור
מהאיכות שאמא שלי אהבה ואני פחות כי הייתי חייבת עזרה
ומי ינעל לי אותה עכשיו כאני צריכה להגיע להונלולו?
את הממתקים שקבלתי מהנהגת בבית חולים
אושר גדול לילדה קטנה לפני כ35 שנה
היה שם ביסלי גריל וחבילת סוכריות בטעם פירות הקשות האלה שחותכות את החיך
ומסטיקים עגולים וצבעוניים – הייתי מעושרת.
ובעיקר,
את זה שהגעתי לעבודה של אמא
וגיליתי שהיא בכלל לא בהונלולו
אלא ממש קרוב, כאן בפתח תקוה שליד בני ברק.
את הזכרון השלישי לקחתי לחיים
לא משנה איפה היעד שלי נמצא
גם כשאני חושבת שהוא אי שם רחוק כמו הונלולו
יש דרך להגיע אליו.
רק חשוב לוודא קודם שאני יודעת איפה היעד הזה נמצא ומה הכיוון אליו
ואם אני לא יודעת את הדרך,
לשאול, לבקש עזרה או לקחת ליווי של מבוגר אחראי.
נ.ב.
מאין באתי ולאן אני הולכת
ידעתי שחז"לנו אמרו את זה קודם.
2 תגובות
כל מילה פנינה!!!
כל כך נכון