מי שמכירה אותי כבר יודעת:

בימי ראשון אני הולכת עם מטפחת.

למה?

מהרבה סיבות, שדווקא האחרונה שבהן היא הצניעות הרשמית.

הסיפור הזה התחיל לפני למעלה מ-13 שנה, ביום פטירתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל.

צעדתי הביתה ברגל שעה אחרי הבשורה הקשה, והעיר ירושלים כאילו קפאה.

מעולם לא הייתי אצל הרב ולא חשתי אליו קרבה מיוחדת, אבל באותו הרגע הרגשתי חיבור זהות עמוק וחזק.

הבנתי שלא יכול להיות שאירוע כזה יעבור לידי, שהאבל יתפוגג והחיים יחזרו למסלולם בלי שום סימן. זה היה הזמן לקבל עליי משהו.

מה לקבל? הכי מתבקש מטפחת.

מה מטפחת? אני רבה עם המסקנה המתבקשת

"זה קשה מדי."

"טוב, אז תחליטי רק לשבוע."

"ומה אחרי שבוע? כלום? זה לא שווה."

"את לא הולכת להחליף למטפחת קבוע, זה ברור לך."

"נכון."

"אז יום אחד בשבוע, למשך חודש."

"יאללה, יום שישי."

"מה יום שישי? את הולכת על הקל", גיחכתי על עצמי והמשכתי כל הדרך לנהל את השיח העצמי הזה.

בסוף החלטתי על יום ראשון.

דווקא תחילת שבוע היום הכי עמוס, הכי קשוח והכי פחות נוח בשבוע.

אבל מה?

לא משנה אם יש לי אירוע, הרצאה או פגישה עסקית אני עם מטפחת.

אין משחקים הקלות או עיגולי פינות.

מה זה לכל החיים? שוב הלחצתי אותי (כן אני מעצבנת)

והגעתי להסכמה עם עצמי:

אחרי חודש אני מחליטה על כל יום ראשון מחדש.

ככה אני לא מתחייבת עד 120, אבל גם לא מזדכה מראש על הקבלה שלי.

השיטה הזו עובדת כבר למעלה מ13 שנה.

במשפחה קוראים לי "לוח שנה מהלך" כי ככה יודעים שיום ראשון היום.

ומשום מה, כולם מצליחים לקבוע חתונות דווקא בימי ראשון, ואני עדיין תוהה אם זה בגללי או לזכותי.

 

בהקשר לזה לפני כמה שנים התראיינתי לשני עיתונים במקביל בנושא קבלת החלטות והיכולת להתמיד בהן.

עיתונים שונים בתכלית, בסגנון, בקהל היעד ובערכים המנחים.בשניהם עלתה המטפחת שלי ביום ראשון.

התגובות של המראיינות בכתבות האלו היו שונות ומעוררות מחשבה על השפעת הסביבה באומץ לקבל החלטה משלנו לעצמנו.

המרואיינת הראשונה אמרה לי "עשית לי חשק לקבל על עצמי משהו קטן שיחזיק מעמד.

תמיד פחדתי שלא אצליח ונמנעתי גם מהחשש שילעגו לי שאני לא מצליחה ולא רצינית

עכשיו אני מבינה שההתמדה היא קבלה בפני עצמה, ואני צריכה לבחור בה כל פעם מחדש".

המרואיינת השנייה כעסה עלי והצחיקה אותי

היא טענה שזה לא בסדר, ואם כבר קיבלתי כזו קבלה למה אני לא שמה מטפחת כל השבוע?

מה זה שווה אם זה נשאר רק יום אחד?

בהתחלה עניתי לה בנימוס שזה פשוט לא מה שבחרתי לעשות. כשהיא התעקשה "לחזק" אותי בדרכה

אמרתי לה שהקבלות שלי מיועדות לי ולא לה ואני מאמינה שאפשר להתמיד רק כשזו בחירה שלנו,

ולא בזו שמישהו אחר דורש מאיתנו לקבל.

היא לא קיבלה את זה, וזה בסדר.

היא לא הראשונה ולא האחרונה שתדאג להסביר לי איך אני צריכה לנהל את חיי איך לקבל את ההחלטות של עצמי ולבחור במה שמתאים לסביבה ולא לי.

אבל היא כן הוציאה אותי עם כמה תובנות שמתאימות דווקא לשבועות:

 

לבחור כל צעד מחדש:)
העולם מעריץ החלטות בומבסטיות, הצהרות חגיגיות ומהפכים קולניים שמתפוגגים ונעלמים אחרי החגים.
אבל שינוי אמיתי לא קורה בגלל החלטה גדולה אחת,
אלא בזכות היכולת לפרק את ההר לצעדים קטנים שקטים ועקביים
כשנעמי מנסה להניא את רות מללכת איתה,
רות לא חותמת על חוזה מחייב לטווח ארוך במילים משפטיות.
היא אומרת: "באשר תלכי אלך". היא בוחרת רק בצעד הבא.

 

הכל או כלום?
כאנחנו מתחילות לעצב את הזהות שלה מתוך בחירה מודעת,
הסביבה מיד תנסה להכניס אותה לתבניות מוכרות.
אבל זה לא הולך ככה. זה המשפט שאני שומעת הכי הרבה בחיים שלי.
וזו המלכודת שגורמת לרבים לוותר מראש על אזורי הצמיחה שלהם.
כשערפה ראתה שהדרך מורכבת,קשה ומסורבלת, נבהלה וחזרה אחורה למקום המוכר והנוח שלה.
רות, לעומתה, סירבה להיכנע לתכתיבים החברתיים או לביקורת.
היא הגדירה את תנאי השייכות של עצמה. הזהות שלך לא צריכה להתאים לסטנדרטים של המבקרים שלך; היא צריכה להתאים למצפן ולקצב הפנימי שלך.

בחירה איכותית – לבחור "איך ולא מה"
בחירה קלה מידי לא נותנת תחושת ערך בחירה קשה מידי לא מאפשרת להתמיד בגלל הקושי בביצוע.
אם הייתי בוחרת ביום שישי, זה היה מסתדר עם הנוף.
אם הייתי בוחרת כל השבוע זה לא היה מחזיק מעמד אפילו שבועיים.
הבחירה ביום ראשון אתגרה אותי מספיק כדי להרגיש שיש כאן ערך מהותי
בחירה איכותית נמדדת במקום שבו היא דורשת מאמץ אפשרי
לא קשה מידי כדי להתייאש ולא קל מידי בשביל לא להעריך
זו בחירה שמאפשרת להתמיד בה.

 

ויש לה מחיר:
זו צריכה להיות החלטה שלך.
קבלה שלך.
בחירה שלך
אז אל תצפי למחיאות כפיים בדרך עצמאית, כי היא שלך ואף אחד לא איתך.
מחיאות הכפיים של הסביבה אם בכלל, יגיעו רק בסוף הדרך גם כשזו רק מטפחת של יום ראשון..