אם ישנם רגעים בהם אני והאנושות הכי לא,

זה ברכבת הכבדה.

אני לא אוהבת את התור בכניסה לבידוק

(מה זה לא אוהבת…שונאת!)

תורים ארוכים של אנשים וחפצים.

והחפצים? מזוודות ענק, קורקינטים ויש כאלה שהגדילו לסחוב

ואופניים הם פריט מנורמל לנסיעה ברכבת ציבורית.

 

הפרצוף שלי חביב

אני עם חצי חיוך אדיבה ונחמדה לעולם כי תכל'ס הוא לא אשם בהעדפות שלי,

אבל בשקט אני מסמסת לחברה שאני משתוקקת שכולם ייתאדו איכשהו וייעלמו,

והרכבת תחכה לי בספיישל פור מי.

כן. אני יודעת שזה לא מעשי אבל מי מפריע לי להשתוקק לזה?

 

אני גם לא ממהרת לרכבת,

דווקא שכולם רצים וממהרים כדי להספיק אותה

אני מרגישה צורך להתהלך בנחת,

לעצור לרגע בתוך בלאגן הבוקר הזה בין נהרות אדם ואדמה,

לעצום עיניים, לנשום עמוק

ולהזכיר לעצמי שזה עוד רגע נגמר ואת תתיישבי לנסיעה שקטה.

 

היות ואני מכירה את עצמי אני עושה מאמצים להגיע בין הראשונים,

להתיישב ברביעייה הכי פינתית שקטה ומנותקת,

ולהרכיב על עצמי פרצוף לא ידידותי בעליל,

כזה שמונע מאנשים להתיישב לידי.

בניסיון לשמור על מרחב אישי ככל שניתן בתוך הציבוריות הלא נגמרת הזו.

 

ואז קורה אחד מ-3 האירועים הבאים:

• זה עובד

אני אישה שלבדד תשכון ברביעית מושבים פרטית.

• זה לא עובד

ומתיישבים לידי אלה עם הכי הרבה חפצים, מזוודות, שקיות ושאר ירקות פירות ואפילו קלמנטינות.

והם עוד שולחים מבט של את לא מבינה שאת מפריעה?

ודורשים ממני במבטם בתוספת ריח הקלמנטינה להצטמצם ולפנות עוד מקום לחפצים שלהם.

אל תדאגו.

אני שומרת על פאסון ולא זזה,

אבל מתנתקת לאיזו מוזיקה מרגיעה או פודקאסט מתח.

ויש את האופציה השלישית שהיא הכי אהובה עלי:

• זה עובד אחרת

מתיישבים לידי אלה עם הפרצוף והמבט הקצת מתנצל של קלטנו אותך, אנחנו כמוך.

ניסינו אבל לא היה מקום אחר…

המסכה שלי מפשירה ועולה בי חיוך אמיתי מבפנים בתוספת משפט ידידותי למשתמש כמו:

בשמחה, הרכבת של כולנו:)

ואיכשהו, אל תשאלוני איך זה קורה,

פתאום אני מחבבת את האנושות.

 

אחרי החיוכים וקבלת הפנים חובקת העולם

אני תוהה לעצמי כל פעם מחדש, תהילה, למה את צריכה רביעייה לבד?

למה כל כך חשובה לך השליטה במרחב שלך ולמה בלאגן של אחרים פולש אלייך

וגורם לך להרגיש שזה הבלאגן שלך?

 

מניסיוני,

כל מרחב ציבורי גורם לי להרגיש בחוסר גבולות ותחושה של פלישה למרחב האישי שלי

בגלל זה אני לא אוהבת שווקים, לא תראו אותי בהפגנות, בעצרות או בהופעות ענק

ואם אני נאלצת להסתובב שם הפרצוף הזה שאני משתמשת בו

נועד להרחיק אנשים, קולות ורעשים כדי לשמור על השקט ועל הגבולות שלי.

 

וכשאני מזהה את אלה שדומים לי אפילו דמיון קל

עם חצי חיוך עדין שמבין אותי אני יכולה לשחרר להשתחרר

ואפילו לקבל בברכת ברוך הבא את מי שמולי…

 

ותוך כדי כתיבה אני מבינה שיש גם צד שני למסכה הזו,

שעובד דווקא כשאני מגיעה והרכבת כבר מלאה

ואין שום רביעייה פנויה,

יש עוד אנשים שמשתמשים במסכה שלי

כדי לשמור על עצמם ועל הגבולות שלהם

ואין צורך להיבהל, להתרחק או להימנע מלשבת לידם

אלא להמשיך לצעוד הבטחון למקום שלי גם כשבדרך מחכים לי פרצופים לא ידידותיים,

לחייך אליהם ולהפשיר את המסכה הזו

שנועדה להגן ולא להסתיר, לשמור ולא להתחבא.

יש גם מסיכות כאלה

ויש הזדמנויות שאפשר לגלות מתחתן.